קריניצי 104
בית האמנים תל אביב, ספטמבר-אוקטובר 2016
באותם רגעים שרציתי להגיד לך, המילים לא נשמעו. הבטתי בך וליבי כאב. היה מאוחר מדי. את לא יכולת כבר להתבטא. אני לא הצלחתי לבטא. אפילו מבטך לא הסגיר את רגשותייך. את אשר הבנת ממבטי, לא אדע לעולם.
באותם רגעים שרציתי להגיד לך שאני אוהבת אותך, המילים לא נאמרו. אחר כך הצטערתי שלא אמרתי, אולי את כן שומעת ואפילו מבינה, ורק חוסר יכולתך לדבר מונע ממך להגיד לי שאת יודעת. שתמיד ידעת.
באותם רגעים שחילופי התפקידים בינינו הפכו אותי למבוגר האחראי, התבלבלתי. תמיד היית הדומיננטית. מי ילמדני איך להיות תקיפה מולך? גם ברגעייך הקשים לא ויתרת והתשת אותי. הצלחת לגרום לי להיענות לבקשותייך גם אם התנגדתי. פתאום אני צריכה לקבל החלטות הרות גורל לגבייך.
את שלימדת אותי מה זו עצמאות, איך לעמוד על שלי ולא לוותר בקלות, לא שוכנעת כשמרדתי. עשית זאת בדרכך שלך, שלא תמיד אהבתי.
הגעגועים אלייך חזקים יותר מכפי שחשבתי שיהיו. לפעמים אני נתקלת בחפצים שלך השמורים אצלי ואז אני מדברת אלייך. ברגעים אלה, אותם דברים שרציתי להגיד לך, נשמעים.
לפני כשנתיים יצאתי למסע צילום שעוסק בילדותי ברמת גן. בבית בו גידלת אותנו: "קריניצי 104".
היתה זו שעת בין ערביים, ברגעי האור האחרונים, ירדתי במדרגות אל השביל המוביל הביתה. הרמתי מבט אל המרפסת בקומה השלישית, הלא היא המרפסת שלנו, וראיתי אותך עומדת מולי, שמעתי אותך קוראת לי לעלות הביתה. עליתי במדרגות, הלא קראת לי. עולם שלם של ילדות מדבר אלי מבעד לדלתות הדירות, בכל קומה. שמות המשפחה של השכנים שהיו לנו, ניצבים באופן ברור על פעמוני הדירות. בכלל לא היה לי חשוב שהנוף האנושי השתנה. אני הייתי שקועה בקריניצי שלי.
הדירה נותרה בדיוק כפי שעזבת אותה. חדר הכביסה והמיתלה על הגג נותרו על כנם, נטושים. לובן הסיוד כבר אינו בוהק. הגג, שהיו לו חיים תוססים משלו, הפך לשדה של דוודי שמש. אפילו פינת ישיבה מצאתי שם.
חזרתי לביה"ס היסודי, פסעתי במסדרונות, בחדרי הכיתות ובחצר. שאון קולם של הילדים שהתרוצצו בהפסקה, כיסה על פער השנים הרבות ביני לבינם. רציתי לצעוק שגם אני הייתי כמוהם, פעם, מזמן.
ביקרתי ב"גן אברהם" וגיליתי מחדש את האמפיתיאטרון. דלת ברזל גדולה וחלודה, נעולה על בריח, מנעה ממני להכנס. הצצתי מבעד לחרכים ומאד רציתי להיכנס פנימה. שומר הגן הושיט לי מפתח. נכנסתי לאמפי, אשר נותר כשהיה, אך צמחי הבר הצצים מכל עבר מכסים כל חלקה טובה. כתובות וציורי קיר לרוב. עמדת המסריט חלודה והרוסה. ירדתי במדרגות לעבר הבמה אשר בילדותי נראתה לי אימתנית. עמדתי עליה , צפיתי על קהל דמיוני.
ביקרתי גם בשדרות התמרים 16. בבית של דוד איצוש. גם שם כלום לא השתנה. גברת זלמנוביץ' למרות גילה המופלג -עדיין ועד הבית. זכרה אותי. המכולת החליפה בעלים אך נותרה במקומה. הדייג עזב ובמקומו חנות לצרכי מחשבים. המדרכה עדיין עקומה. שלושת המדרגות המובילות לכניסה לבניין, בקושי עומדות בעומס. אבל אני בטוחה שלו ביקרת שם, היית מרגישה בבית. זוכרים אותך!
רוצה שתדעי, אמא, שאת המסע הזה אני מקדישה לך, כי הכל התחיל באותם רגעים שרציתי להגיד לך…