שתי נשים ודלפק

הגשם חבט בי ללא רחם והצמיד לגופי את שִֹמלת האביב החדשה שלי, נטולת שרוולים ונוטפת מים. קווי מתאר לבושי התחתון בלטו תחתיה כמו הייתה שקופה.

שערי, שאך אתמול עוצב על־ידי ספר צמרת, הפך סתור ונטול צורה. טיפות הגשם זלגו ממנו לאורך צווארי, היישר לתוך פלגי גופי המוצנעים.

נעליי ספגו מי שלוליות והתזות בוץ מגלגלי המכוניות אשר נסעו סמוך למדרכה. את המצלמה הכנסתי מייד לתרמיל הגב שלי. לא נראה שיהיה לי בה שימוש בשעות הקרובות.

האביב, שזרח הבוקר בהתאם ללוח השנה, חזר בו, אפשר שהתחרט, או שמא הקדים המועד בעיניו. השמיים קדרו והגשם הפתיע במופע עוצמתי וסוער שלא נראה כמותו בכל עונת החורף. 

גגון הפח המגולוון שכיסה את דלת הקיוסק שלידו עצרתי, לא הגן עליי כלל. היה לי קר.

עוברי אורח שלפו מטריות מתיקיהם, כאילו מישהו הזהיר אותם מראש, ורק אני, בשמלתי האביבית שאיבדה צורתה, עמדתי שם, בולטת בעגמימות מצבי. היותי רטובה עד לשד עצמותיי היה המניע לחפש מסתור ממשי. המונית היחידה שנענתה להרמת ידי ועצרה, לא פסחה על תרומתה למנת הבוץ שהכתימה את שמלתי. בראותו את מצבי, המשיך הנהג בדרכו, וברח. ניערתי את הלכלוך ופתחתי בצעידה, מתעלמת מהמטח השוטף אותי.

מבחוץ הוא נראה כבית קפה שכונתי. הצצתי מבעד לחלון צר הקבוע באמצע דלת עץ מקולפת. אור קלוש בקע מבפנים. היה נדמה לי שאני רואה אנשים.

הדלת חרקה כשהסטתי את הידית כלפי מטה ופתחתיה כדי יכולת מעבר. נעמדתי על סמרטוט רצפה קרוע ורטוב שהונח בכניסה. נוטפת את נשמתי.

אט אט התרגלו עיניי לחשיכה. את דלפק הבר זיהיתי מייד, כמו גם את מדפי הבקבוקים שפעם ודאי קרסו מעומס, והיום נראו גלמודים בעליבותם. נותרו שניים או שלושה בקבוקים עם חצאי תכולתם.

מעבר לדלפק עמדה אישה צעירה, שופעת איברים, שהציצו בגאווה מבעד לגופייה שנמתחה עליהם. סינר מוכתם למותניה. שערה הצבוע ורוד נערם בסיכה על קודקודה. סיגריה בוערת בין שפתיה. מולה רכן גבר קשיש, לא מגולח, נראה שקוע בשפע הניבט מולו. כוס עראק בידיו וחפיסת סיגריות לצידו.

לסערה שהתחוללה בחוץ לא היה אישור כניסה לעולם של פנים הבר.

"תיכנסי גברת, מה את תקועה שם בכניסה?" פנתה אליי הברמנית בקול צרוד. "מה אתה אומר, יעקב, נראה לי שהיא צריכה כוס ויסקי כדי להתחמם."

הגבר הסיט מבטו אליי, מדד את כולי. דמותי המרוטה לא הלהיבה אותו, ובכל זאת הנהן בנימוס וחזר לבהות בשופעת שמולו.

צניחת טיפות המים משמלתי השמיעה צליל במפגש עם הפרקט. עקבות הבוץ שהותירו נעליי, סימנו את שביל פסיעותיי.

"וואי וואי, יעקב, תראה את זאתי, רטובה כמו דחליל." יעקב התבונן בשלולית שנוצרה למרגלותיי.

"תביאי לה מגבת לפני שהריאות שלה יתקררו." אמר. כעבור דקה יצאה אליי והושיטה לי חלוק רחצה כחול, שראה ימים טובים יותר. המחשבה לפשוט את בגדיי ולעטות על גופי העירום את החלוק הזר הזה, עוררה בי דחייה. הדבר לא נעלם מעיניה.

"כן, פעם הוא היה חדש. אבל היי, גברת, הוא נקי, וזה רק לבינתיים, עד שהבגדים שלך יתייבשו. תיכנסי לשירותים ותני לי את הרטובים."

יעקב קם ובתנועה אבירית הציע לי עזרה לפשוט את בגדיי הדבוקים לגופי.