שתי נשים ודלפק

שתי נשים ודלפק

"לא פעם חשבתי שבמאי סרטים מצוירים יכול היה לשרטט את דרכם של הרעיונות מהמגירה למחשב, כמו היו מטפסים על שלבי סולם גמיש ובהגיעם לקצהו, נבלעים לתוך המסך ומשתקפים כחיילים עומדים בסך, על הצג מולי. אות אחר אות מייצרות מילה, המילים בונות משפטים ואלה מספרים את הסיפור".

כך מתארת טלי בן דור את מלאכת הכתיבה, בדרכה המקורית והמיוחדת. אות אחר אות, היא טווה בספרה סיפורי מתח סוערים העוקבים אחר דמויות אפלות, לצד דרמות נוגעות ללב. במלאכת הטוויה היא לוקחת אותנו אחריה לרחובות פריז, עם כוס יין וטעם של עוד, לכפר נידח בתורכיה, למשימה חשאית, וברחובות בני ברק הצפופים, למפגש מטלטל בין אם ובת.

מילה אחר מילה, כמלאכת מחשבת, יוצרת טלי את דמויותיה, חושפת את זיכרונותיהן ומכניסה אותנו לעולמן. כך אנו מתוודעים אל גילי, הנערה החוזרת בשאלה, ואל שק כאביה, אותו היא נושאת עימה. אנו מתוודעים אל תלמה ברגע של התלבטות וחוזרים עימה אחורה אל שק הזיכרונות ואל הדרך שעשתה, וכך אנו מכירים גם את שאפיק ומתוודעים אל משא כאביו ותלאות קיומו.

בנשימה עצורה אנחנו עוקבים אחר ההתפתחויות הדרמטיות בסיפורי הריגול, חשופים לדילמות ולכוחות הפועלים על אנשי החוק וחושפים את זהותם האמיתית של הפושעים.

ולבסוף – פותחת לנו המחברת צוהר לעולמה באמצעות סיפורים קצרצרים ושירים, אשר כבהבזק מצלמה מנציחים רסיסי רגעים.

טלי בן-דור, ילידת ישראל, היא צלמת וכותבת אשר אינה נפרדת ממצלמתה. חיה עם בן-זוגה בתל אביב ומכורה לחופיה הכחולים. הציגה פרויקטים צילומיים בשש תערוכות יחיד והשתתפה בארבע תערוכות קבוצתיות.

הספר "שתי נשים ודלפק" הוא ספר הפרוזה השני שלה לאחר "תגידו לו שחזרתי הביתה" שיצא בשתי מהדורות בשנת 2018.

הגר ינאי, סופרת, עורכת, מנחת סדנאות כתיבה.

שתי נשים ודלפק

הגשם חבט בי ללא רחם והצמיד לגופי את שִֹמלת האביב החדשה שלי, נטולת שרוולים ונוטפת מים. קווי מתאר לבושי התחתון בלטו תחתיה כמו הייתה שקופה.

שערי, שאך אתמול עוצב על־ידי ספר צמרת, הפך סתור ונטול צורה. טיפות הגשם זלגו ממנו לאורך צווארי, היישר לתוך פלגי גופי המוצנעים.

נעליי ספגו מי שלוליות והתזות בוץ מגלגלי המכוניות אשר נסעו סמוך למדרכה. את המצלמה הכנסתי מייד לתרמיל הגב שלי. לא נראה שיהיה לי בה שימוש בשעות הקרובות.

האביב, שזרח הבוקר בהתאם ללוח השנה, חזר בו, אפשר שהתחרט, או שמא הקדים המועד בעיניו. השמיים קדרו והגשם הפתיע במופע עוצמתי וסוער שלא נראה כמותו בכל עונת החורף. 

גגון הפח המגולוון שכיסה את דלת הקיוסק שלידו עצרתי, לא הגן עליי כלל. היה לי קר.

עוברי אורח שלפו מטריות מתיקיהם, כאילו מישהו הזהיר אותם מראש, ורק אני, בשמלתי האביבית שאיבדה צורתה, עמדתי שם, בולטת בעגמימות מצבי. היותי רטובה עד לשד עצמותיי היה המניע לחפש מסתור ממשי. המונית היחידה שנענתה להרמת ידי ועצרה, לא פסחה על תרומתה למנת הבוץ שהכתימה את שמלתי. בראותו את מצבי, המשיך הנהג בדרכו, וברח. ניערתי את הלכלוך ופתחתי בצעידה, מתעלמת מהמטח השוטף אותי.

 

מבחוץ הוא נראה כבית קפה שכונתי. הצצתי מבעד לחלון צר הקבוע באמצע דלת עץ מקולפת. אור קלוש בקע מבפנים. היה נדמה לי שאני רואה אנשים.

הדלת חרקה כשהסטתי את הידית כלפי מטה ופתחתיה כדי יכולת מעבר. נעמדתי על סמרטוט רצפה קרוע ורטוב שהונח בכניסה. נוטפת את נשמתי.

אט אט התרגלו עיניי לחשיכה. את דלפק הבר זיהיתי מייד, כמו גם את מדפי הבקבוקים שפעם ודאי קרסו מעומס, והיום נראו גלמודים בעליבותם. נותרו שניים או שלושה בקבוקים עם חצאי תכולתם.

מעבר לדלפק עמדה אישה צעירה, שופעת איברים, שהציצו בגאווה מבעד לגופייה שנמתחה עליהם. סינר מוכתם למותניה. שערה הצבוע ורוד נערם בסיכה על קודקודה. סיגריה בוערת בין שפתיה. מולה רכן גבר קשיש, לא מגולח, נראה שקוע בשפע הניבט מולו. כוס עראק בידיו וחפיסת סיגריות לצידו.

לסערה שהתחוללה בחוץ לא היה אישור כניסה לעולם של פנים הבר.

"תיכנסי גברת, מה את תקועה שם בכניסה?" פנתה אליי הברמנית בקול צרוד. "מה אתה אומר, יעקב, נראה לי שהיא צריכה כוס ויסקי כדי להתחמם."

הגבר הסיט מבטו אליי, מדד את כולי. דמותי המרוטה לא הלהיבה אותו, ובכל זאת הנהן בנימוס וחזר לבהות בשופעת שמולו.

צניחת טיפות המים משמלתי השמיעה צליל במפגש עם הפרקט. עקבות הבוץ שהותירו נעליי, סימנו את שביל פסיעותיי.

"וואי וואי, יעקב, תראה את זאתי, רטובה כמו דחליל." יעקב התבונן בשלולית שנוצרה למרגלותיי.

"תביאי לה מגבת לפני שהריאות שלה יתקררו." אמר. כעבור דקה יצאה אליי והושיטה לי חלוק רחצה כחול, שראה ימים טובים יותר. המחשבה לפשוט את בגדיי ולעטות על גופי העירום את החלוק הזר הזה, עוררה בי דחייה. הדבר לא נעלם מעיניה.

"כן, פעם הוא היה חדש. אבל היי, גברת, הוא נקי, וזה רק לבינתיים, עד שהבגדים שלך יתייבשו. תיכנסי לשירותים ותני לי את הרטובים."

יעקב קם ובתנועה אבירית הציע לי עזרה לפשוט את בגדיי הדבוקים לגופי.

המלצות...

״כותבת יפה, מעניין לקרוא גם את ספרה הראשון , מצא חן גם הפורמט של הספר ופיזור התמונות בו״
אסנת
"נסחפתי בקריאה עד 3 לפנות בקר. כתיבה מעולה , קולחת ומרתקת. האסוציאציה שלי במהלך הקריאה היתה של זמרת שמגיעה בשירתה לטונים גבוהים ואתה משוכנע שהיא לא תצליח לעלות יותר, ואתה מופתע מהיכולת להמשיך ולעלות עוד ועוד.״
ב.כהן
״הוספת פן חדש שלא הכרנו עד לסִפרך הראשון. עם כל סיפור אנחנו מעריכים יותר ויותר את יכולותייך החדשות. קראתי בצימאון. את יודעת לייצר מתח ולגרום לקורא להיות מרותק לסיפורייך. השירים נכתבו בעוצמות רגשיות. משהו חדש שגיליתי.״
גדעון ד.
"התחלתי לקרוא את הספר שלך דווקא מהסיפור השני, תלמה/פרנקי עם המשיכה לפריז. ממש יפה. את מדהימה עם הכישרונות שאת מגלה ככל שאת מתבגרת״
תמי ר.
"אני קוראת ונהנית מכל מילה. עדיין ב"בזכותו" הראשון- קוראת לאט. לכל משפט משמעות עמוקה במילים מצומצמות."
אורית ג.
"שאפו טלי. קולח, מרתק, שואב."
י. לוי
"אני קוראת את הספר שלך ונהנית וממש מתפעלת מאד. איך בחצי החיים שלך את כל כך יצירתית בכ"כ הרבה תחומים."
לילי.ג