תגידו לו שחזרתי הביתה

"בקובץ הסיפורים הראשון שלה, טלי בן דור נעזרת בעינה החדה והרגישה, עין צלמת, ובוחנת את הדמויות שלה במבט אוהד אך מפוכח. כמו בתצלומיה, היא מעמידה את הגיבורים בסביבתם הטבעית ולוכדת את המורכבות של קיומם בניואנסים של שחור ולבן. בן דור אינה נסחפת אחר הסנסציוני ואינה זקוקה להעמדות דרמטיות. המבט האנושי שלה חודר עמוק ומפענח את מערכות היחסים של גיבוריה ואת הנימים של בדידותם השזורה בין השורות.

גיבורי הסיפורים מתגוררים בתל אביב, בפריז, במנהטן ובאי יווני. את כולם מאחדת התשוקה לאהוב ולהיות נאהבים. המחברת עוקבת אחר הדלתות הנפתחות להם בגורלם כאשר הם פוגשים זרים המבטיחים להביא מרפא לבדידותם. האם ההבטחה תמומש? מוטיב נוסף השזור בסיפורים הוא משיכתם של הגיבורים לאמנות על כל תחומיה, בין אם מדובר בספרות, מחול, מוזיקה או קולנוע. בדיאלוגים מלאי חיים, בחיבה עמוקה לגיבוריה ובאופטימיות קיומית, בן דור מציעה לקורא את הסיפורים בספר זה."

הגר ינאי. סופרת.

זיכרון רחוק

גופה השובֶה את העין היה עטור בשמלה שחורה דקה. רגליה העדינות היו יחפות. היא רקדה בלהט, בריכוז כה גבוה, עד כי נדמה היה לו שגופה מרחף מעל קרשי הבמה ובעוד רגע היא תנסוק מעלה כציפור. צֶבע עורה בהק בכהותו. שערה השחור גלש בתנועה גלית רכה מעבר לכתפיה. עיניה, עיני שקד בורקות.

כשנכנסה לבמה בהילוך צנוע, ביישני משהו, הוא לא התרשם ממנה במיוחד. אפשר משום שראה רבות כמותה לפניה, הבוטחות בחיצוניותן המצודדת אך אינן ראויות מהבחינה המקצועית. כשנשאלה מה בחרה לרקוד, בקושי שמע את קולה.

הוא הציץ בשעונו. השעה ארבע אחר הצהריים. בפניו ניכרו סימני עייפות מיום עבודה ארוך. הוא סימן לה להתחיל, מלמל לעצמו משהו לגבי היעדר ציפיות והתרווח לאחור על כיסאו.

ממרומי ניסיונו רב השנים חשב שכבר ראה הכול. שהוא יכול לשפוט על פי שפת גוף. הוא ידע שכדי למצוא את מה שהוא מחפש, עליו להרגיש שבטנו מתהפכת. 

היא הפעילה את הטייפ שהביאה עימה וצלילי מוזיקה מהאופרה "כרמן" של בּיזֶה מילאו את החלל. הוא הבחין מיד בעיבוד השונה. הסגנון היה של מוזיקה שחורה, מוזיקה החודרת לנשמה ומעוררת התרגשות בקרב השומעים עד כי רובם מתחילים לזוע בכיסאם.

היא המתינה שבריר שנייה בטרם פתחה בצעדי ריקוד איטיים, מחושבים, שהלכו והאיצו ככל שהתקדמה היצירה. גופה התמזג לחלוטין עם הקצב. המתח באוויר גאה.

מבט של פליאה התפשט על פניו, גופו נדרך. הוא הזדקף על הכיסא, לא מסיר מבטו ממנה. הוא חייך בשביעות רצון, מהופנט מהמראה שנגלה לעיניו.

לרגע שכח שהיא באודישן. הוא דמיין שהיא נערתו. היא הזכירה לו את האישה שאהב עד כלות לפני שנים רבות, אהבתו הראשונה, האמיתית, אותה נצר בזיכרונו. אותם צבעים היו לצעירה, אותה צללית עדינה ואותן עיניים שחורות שלא ישכח לעולם.

המוזיקה הסתיימה אך היא המשיכה לרקוד בעיניים עצומות לצלילי מוזיקה דמיונית. לפתע הבין שהיא מודעת להשפעתה עליו והחליט לאפשר לה להמשיך לרקוד. הוא קיווה שהנערה על הבמה לא תמהר לסיים.

רעש עז ובלתי צפוי שנשמע מאחורי הקלעים קטע את מחשבותיו. הבחורה חדלה לרקוד וקפאה על מקומה. הוא חש בכעס הגואה במעלה גופו. מה מקור הרעש, שאל את עצמו, ומדוע הפסיקה?!

משחזר השקט לאולם, ניגשה הנערה לקצה הבמה, לקחה את הטייפ ואת תרמילה הקטן, תלתה את מעיל הגשם על כתפה הימנית והביטה בו כממתינה למוצא פיו.

הוא קם מכיסאו. הוא היה גבר גבוה ודק גזרה. רעמת שיערו האפור הלמה את פניו המאורכות וזיפי הזקן הקצרים והלבנים שיוו לו מראה מרושל. המקטורן שנראה גדול ממידותיו גלש מעל מכנסי קורדרוי דהויים.

הוא התבונן בה ממושכות ואז התקדם לעבר הבמה. מקרוב היא נראתה אפילו עדינה יותר, בניגוד מוחלט לעוצמה שהתפרצה ממנה כשרקדה.

"מה שמך?", שאל בְּרוֹך.

"סאליטה", השיבה חרש.

"נעים מאוד. אנדרֶה דוּבּוּאָה", אמר. "בת כמה את?".

"עשרים ושתיים".

"ומה את עושה בחייך?", שאל בסקרנות.

"אני סטודנטית בבית הספר הבינלאומי לבלט בבריסל".

"הופעת על במה בעבר?"

"רק במסגרת הלימודים, בטקסֵי חלוקת תארים".

היא חסרת ניסיון במה, חשב לעצמו בעודו נטוע במקומו, אך עם זאת יש לה הופעה מחשמלת.

הוא שלף פנקס מכיסו, רשם בו דבר מה, תלש את הדף וקיפל אותו, התקרב אליה והושיט לה את הפתק.

"תודה", אמר ויצא מהאולם.

סאליטה התבוננה נרגשת בפתק המקופל שבידה, אך לפני שהספיקה לקרוא, נכנסה אל הבמה כרוח סערה קבוצת צעירים רועשת. אחד מהם נתקל בה והיא איבדה את שיווי משקלה. היא נטתה ליפול כשמישהי מהחבורה שעמדה לידה הבחינה במתרחש ותמכה בה. הכול קרה כל כך מהר. הבחור חזר על עקבותיו, התנצל ומיהר להצטרף לחבריו. סאליטה התייצבה, הודתה לבחורה ויצאה.

ברחוב, פתחה את כף ידה אך היא הייתה ריקה.

היא חזרה לאולם ונאלצה להמתין כמחצית השעה עד לסיום האודישן המוזיקלי של חבורת הצעירים. כשהם ירדו מהבמה היא עלתה אליה במהירות, אך לשווא. היא לא מצאה מבוקשה.

כשחזרה בחופזה לרחוב זיהתה את הבחורה שתמכה בה ושאלה אם מי מחבריה מצא הפתק, אך נענתה בשלילה.

היא פנתה משם בראש מורכן. דמעות נשרו על לחייה.

סקרנים לקרוא את ההמשך? צרו איתי קשר כאן באתר

דבר העורכת בהשקה

כשפגשתי את טלי והיא הראתה לי את קובץ הסיפורים שעבדה עליו, היתה לי תחושה מיוחדת במינה שיש כאן יותר מאשר נראה לעין. טלי ביקשה אותי לעבוד איתה ולערוך את הסיפורים ואני עשיתי זאת בשימחה שהלכה וגדלה ככל שהעמקתי בסיפורים. הצניעות של טלי והדרך הנעימה שבה היא מתנהלת, הם מעט מטעים בעיני. מאחורי החזות הצנועה מסתתר אשה בעלת דחף יצירתי שוקק ועצום ורעב, אשה שלא מתביישת לחוות את עצמה מבחינה אמנותית. ללכת עם התשוקות האמנותיות שלה ובעיקר להתמסר לעיניים שלה, שיש להן יכולת בלתי רגילה לראות את היפה, בין אם זה בטבע ובין אם זה ברגע אנושי מיוחד ורגיש שהיא תופסת בעדשת מצלמה או במילים.

מה שמאפיין בעיני את טלי כיוצרת, זו קודם כל יכולת ההתבוננות שלה. היכולת הזו מתבטאת באופן ישיר ומידי בתצלומים שלה, אבל לא פחות מכך יכולת ההתבוננות מתבטאת באופן שבו היא מתייחסת לדמויות שלה. גיבורי הסיפורים של טלי הם פעמים רבות אנשים בודדים, אנשים שחסרה להם חתיכה בפאזל, אנשים שמשתוקקים לאהבה, בין אם במובן הרומנטי של המילה ובין אם מדובר במפגש אנושי שבו פשוט יהיה אדם אחר שיראה אותן כמי שהן. מה שהגיבורים של טלי זקוקים לו בעיקר, בעיני, הוא מבט שיחלץ אותם מהחיים של בדידות וחוסר משמעות. אדם אחר שהמבט שלו ינער מעליהן את האבק ויעניק ממשות לקיום העדין שלהן. את המבט הזה הם מוצאים אצל דמויות אחרות בסיפורים. דמויות שמקבלות ואוהבות אותן.אבל אני חושבת שחשוב מכך הוא שהן מוצאות את המבט אצל המספרת, אצל טלי עצמה. היא זו שמחלצת את הדמויות שלה מחיים של שתיקה, של מושתקות, חים של אזובי הקיר, והופכת אותן לצדף יפהפה שמוצאים על החוף ושומרים לתמיד.

האמונה בכוחו המאגי והגואל של המבט, זו בעיני רוח האמנות של טלי. יש לה אמונה בכח שלנו לראות ובתקווה שלנו להראות. אני חושבת שלא מובן מאליו למצוא היום אמונה שהגרעין שלה כל כך אופטימי, ובמילים אחרות אפשר לנסח ולומר שהאמונה במבט היא האמונה באמנות עצמה, במעשה האמנותי שמקדש את המושאים שלו, ובכלל את כל מה שנוגע בו.

היחס המופלא והמקדש שטלי רוחשת לאמנות לא מתבטא רק מבחינה סגנונית. השאיפה והכמיהה לאמנות חוזרת ועולה בסיפורים גם כנושא, וכסופרת ויוצרת בעצמי אני חייבת להתוודות שזו אחת התמות האהובות עלי בספר. לא תמצאו כמעט סיפור שלא עוסק באמנות באופן כזה או אחר, באופן ישיר או עקיף. יש כאן סיפור על קולנוענית דוקומנטרית שיוצאת למסע בעקבותיה של סופרת אניגמטית. יש כאן סיפור אהבה ששוזר את עולם המחול ואת עולם המוזיקה בפריז. יש כאן רומן שנרקם בחנות ספרים. אין סוף לנושאים אמנותיים שצצים ומופיעים כמעט כמו עשב ירוק וחי שאי אפשר לעקור אותווהוא שב וצומח בין המרצפות.

דבר אחרון שאני רוצה לומר על הסיפורים שזו חוויה אנושית ומאלפת לקרוא אותם. לטלי יש יכולת עצומה להיות עם הדמויות שלה ולהתעניין בהן. כסופרת יש בטלי משהו אופטימי מאוד. היא מלווה את דמויותיה במאה אחוז, מאזינה לדיאלוגים שלהן, לא מאבדת סבלנות אם הן קצת נתקעות בדרך, או עוברות תקופה עצורה או עצובה. היא גם לא מאלצת את ההפי אנדים לבוא, ופעמים לא מעטות  אנחנו חשים שבסופו של החיפוש הזה אחר אהבה, אמנות או מבט אנושי, התוצאה הסופית היא מרירה מתוקה.

ובנימה אישית, לא רק שהסיפורים מלאי קסם, התבוננות ועדינות, גם טלי עצמה היא אדם נפלא וזו היתה חוויה עבורי לעבוד איתה.

 

הגר ינאי/סופרת
יולי 2018

המלצות...

"קובץ הסיפורים שלך יפהפה. נהניתי מאוד (!) לקרוא. הקצב נהדר, העלילות מסקרנות מהמילים הראשונות של כל אחד מהסיפורים, השזירה בין הזמנים והאירועים בכל הסיפורים עשויה לעילא. הטקסט האחרון ריגש אותי מאוד.
ענבל המאירי, עורכת לשונית
עורכת לשונית
הי טלי, סיימתי זה עתה לקרוא את הספר שלך. אהבתי אותו מאד !!! בדרך כלל אינני אוהבת סיפורים קצרים. הפעם, נשבתי בקיסמם ומצאתי עצמי קוראת אותם ברצף. אהבתי את השפה השונה בסיפורים השונים, אהבתי במיוחד את ״הסופים״ הלא גמורים. יושבת עכשיו וחושבת איזה מהם אהבתי יותר. אולי את ״השמלה האדומה״. אם בגלל הסיפור הפמיניסטי. אבל בעיקר בשל העבר ה״דימונאי״ שלי, חודשי העבודה ב-טמפו ירוחם בתחילת שנות השבעים. ממש הצלחתי לראות אותה, לשמוע אותה ואת השכנות והלחץ החברתי. אבל, האפילוג שלך לקח אותי לבית הפרטי שלי. להורים ולאמא שלי ברחוב מאזה בתל אביב. ריגשת אותי
נורית ש.
"טלי יקרה, אני קוראת הסיפורים שלך ולא התאפקתי ולפני שסיימתי אותם קראתי את האפילוג, מקסים, מקסים, מקסים תודה על חוויה עמוקה, ממשיכה עם הסיפורים האחרים. חזק ואמץ."
מ. ילון
"נפרדתי מאלה, תמיר, אפי, גדי והאחרים. האמת שקצת בילבלה אותי הקלות בה כולם נפגשים עם כולם ונפתחים זה לזו וזו לזה תוך דקות. אני מאוד מאמין בנתיבים שהגורל מפגיש ביניהם וחייתי בנסיעותי פגישות מטורפות כמו לשבת על יד מישהו בטיסה ולגלות בשיחה אתו שהוא בן דוד שלי . המעגל מרובה המשתתפים ( אלה, אפי, תמיר והבן) קצת קשה לי לעיכול. לעומת זאת אהבתי את התיאורים של הדברים הקבועים בחייה של אלה: העבודה, הכלב, הבן. כדי לחזור ליד המקרה, סוף הסיפור שלך חידד אצלי השאלה של מה היה קורה אם הבן דוד לא היה מתיישב לידי או אם לא הייתי מתחיל לדבר איתו. עברתי לכייף עם הסיפור הבא. אני עם המשפחה בבית שכור,בגליל המערבי. מקום טוב להמשיך ולסיים את הספר. סיימתי עכשיו ואני כמובן תחת הרושם החזק של האפילוג והתמונות של אימא. מאוד מרגש ונוגע ללב. קשה להביע את הצער והגעגועים לאימא כי זה הדבר שמחבר את כולנו ואין ממנו מוצא. עצם זה שאת מדברת עליו הרשים אותי.. כל הדמויות שלך עכשיו מתערבבות אצלי, כלכלן ניו יורקי, ת׳סלוניקית מרדנית, תעשיין מאוהב, צלם הומו ועוד. סמנתה, מיכל, דניאל, רובר, אריק וכל השאר. פשוט הרגשה כיפית".
רישרד נ.
"הזדמנות להביע את רחשי לבי שעה שקראתי את סיפורייך, אותם הצלחת להעלות בכתב בליווי פרטים ומהלך התוכן שכמעט חשבתי שאני בסרט. את מובילה את הקורא בדרך של סקרנות לגבי סוף הסיפור שמאד לא רציתי שיגמר. המשיכי לספר יש לך את זה".
סבתא יפה

תמונות מהשקת הספר